English
VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE. BEING AND EXPRESSING: REFLECTING ON
DEGENERATION IN CONTEMPORARY ART. LYRICISM AND BRUTALITY FOR AN UNCELEBRATED
ANNIVERSARY.
Eva Aeppli, Antonin Artaud, Katia Bassanini, Giona
Bernardi, Jérémie Blanes, Louise Bourgeois, Vannetta Cavallotti, Jean Corty,
Carmelo Cutuli, Martin Disler, Nathalie Djurberg, Piotr Dluzniewski, Friedrich
Dürrenmatt, Ignaz Epper, Andrea Gabutti, László Győrffy, Lior Herchkovitz, Asger Jorn, Csaba Kis Róka,
Mehryl Levisse, Paolo Mazzuchelli, Hermann Nitsch, Meret Oppenheim, Simone
Pellegrini, Valter Luca Signorile, Nicholas Sinclair, Chaïm Soutine, Louis
Soutter, TOMAK, Varlin, Sandra Vásquez de la Horra
An exhibition
concept by Mario Casanova
Curated by Mario Casanova, Mattia
Desogus and Carole Haensler Huguet
Museo
Civico Villa dei Cedri
Vernissage:
Friday 10 March 2017 at 6.00 p.m.
MACT/CACT Arte Contemporanea Ticino
Vernissage:
Saturday 11 March 2017 at 5.30 p.m.
11 March – 4 June 2017
The Villa dei
Cedri Civic Museum and the MACT/CACT Contemporary Art Ticino in Bellinzona are
together hosting the thematic exhibition entitled ‘Verleihung der Narrenkappe (Conferment of the Jester’s Cap). Being
and Expressing: Reflecting on Degeneration in Contemporary Art. Lyricism and
Brutality for an Uncelebrated Anniversary’. Originally inspired by the work
of a Swiss artist who passed away in 1996, whose work – in the contents and
methods used to approach the medium – pointed the way towards reflecting about
the creative process in general and how it is represented, the exhibition does
not miss a chance to expand on the theme, highlighting analytical approaches,
and to consider how the world of culture relates with politics and power. This
comparison is not always easy, especially in the framework of a dialogue/clash
with what is known as the institutions.
Devised by the
curators as a heterotopical mental locus of the artist’s freedom and
individuality, the approach to the theme takes shape and develops as a platform
of reflection about the comparison or the equation between art and folly,
setting out to draw the line of demarcation that separates the consensual
shared social locus from the space of the artist’s own subjective and unique
inner expressions and expressiveness. The theme focuses on what it means to be
an artist, but also on what it means to work in practice as an artist from a
socio-political and ethical standpoint, not in any specific period in the past,
but in general terms, aiming to grasp the root of creativity, of creation and
of the mechanisms that bring about a metamorphic transformation in the mental
universe balanced on the knife-edge between reality and truth, between money
and value. It is in fact around the concept of thinking that the genesis and
excrescence of making gradually coagulates. Thinking is a virtual magma of
creativity, since the act of thinking in itself is off limits, universal,
infinite and unlimited, somehow free of moralisms: it is subjective and
rationally irrational.
If we focus our
appraisals in a prism of historical parallels and cross-references, it is
interesting to observe the recurrence of such mythical and mythological figures
as Dionysus and Bacchus who, intent on losing their reason as they let
themselves go in the fumes of alcohol, constitute a rather apt representation
of the paradigms of ontological man in the course of his existential/existentialist
path from birth to death, restoring the unconscious and the process of moral
degeneration in (dis)equilibrium between Sacred and Sacrilegious. While
morality for Friedrich Nietzsche (1844-1900) was an important aspect of the
bourgeois social convention as a direct consequence of healthy, honourable
relations of commercial exchange (cf. On
the Genealogy of Morality, 1887), we find that Zarathustra somehow
incarnates the breach of these historical and cultural precepts, overcoming
them, for better or worse, in the move towards a new identity of the Superman.
This opens the
door to another world, yet it is an unknown door – the door of art and of free
will – that distracts us from the usual way of interpreting the phenomena
around us that we call ‘bourgeois’, but which in actual fact refer to the
wretched social class that still today feeds off and thrives on money and
commercial exchange.
From the
pleasant yet perverse relationship between power and art comes a figure of the
artist who is sarcastic and mad, satirical and a hybrid, a sort of court jester
who nevertheless manages to grow apart from reality and disregard it. The
artist and his thoughts are too free, too virtual, in fact, and the
relationship between art and the market has undergone substantial change over
time.
In the early
years of the twentieth century, one consequence of the fall of the absolutist
aristocracies was that power became a political matrix and calls for
republicanism adapted to attribute a different and in some ways pernicious form
also to the concept of culture and of mass homogenisation, which in due course
led to serious reactions that were also dangerous for freedoms both individual
and collective.
In 1937, Adolf
Hitler took a heavy-handed interest in this issue, when he commissioned
Goebbels to inaugurate the exhibition of ‘Entartete
Kunst’ (Degenerate Art), focusing attention back on the economic
difficulties faced by Germany at that time and attributing the responsibility
for the world’s problems to certain social and racial categories, in particular
the Jews, people who were different and thinkers, all guilty of having
adulterated the Aryan identity. When the museums were purged of all the art
that was considered to be contrary to Germanic culture, the result was that it helped
amplify the theories of racial inequality, just as the concept of
‘degeneration’ applied to art gradually changed with time and depending on
historical and geopolitical situations, adapting its forms and winning over
other cultural contexts, such as the dark moments of Soviet culture under the
Stalinist dictatorship or Maoism in China. Hitler’s National Socialism totally
outlawed every form of what is generally lumped together as ‘expressionism of
the soul’, a much-reviled term that was used astutely by the political regime
in those days to determine or at least to generate a specious sense of
degeneration of artistic creativity, of free thinking and of society’s moral
decay. The title of the exhibition ‘Verleihung
der Narrenkappe’ encapsulates this postulate, the degeneration not so much
of art as of the relationship between power, art and expressive freedom. The
moment in history that we are currently experiencing brings back memories we
believed we had put away for good, confirming how much history repeats itself
and that our conscience is unequivocally subordinate to being exercised in
culture.
This, then, is
when the artist became Mr Josef K. in Kafka’s The Trial (1925), or better still Gregor, the main character in The Metamorphosis (1915), where an
apparent inability to relate to reality and to express his own artistic and
creative freedom creates otherness in Gregor, as it does when he found himself
transformed into an enormous insect.
It was actually
in the transition from the nineteenth to the twentieth centuries that the
parameters of fragmentation and, paradoxically, the pronouncement of the
marginalisation of certain social issues were defined, not least as a
consequence of the discovery of psychoanalysis and of the studies of Lombroso.
We have never – not even now –managed to conceive of individuality as an added
value: instead, we tend to see it as a sort of continuous incarnation of
discrimination, an element of dangerous disturbance. ‘Verleihung der Narrenkappe’ constructs a platform where plausible
pawns are moved to launch into a discussion about the issue of the relationship
between creativity and folly, or between culture and power in a society of
consensus.
You might
almost think that the demarcation line between this side and the hereafter is
very transient, tender and always too fragile in a society focused on
homogenisation and based on a tidy alphabetic model, where the relationship
between majority and minority, between what is considered to be right and what
on the other hand is said to be beyond the pale, is defined with violence.
Something new
and impetuous was created throughout the entire last century: the concept of
the mass and a regime of subjection of culture to the diktats of democratic
politics and to what is known as the ‘common weal’, where Bentham’s Panopticon
is not just a model to imitate, but becomes the very sap of a system of social
communication, whose ultimate aim could well be to strengthen consensus and
annihilate individual opinions.
Within this new
socio-political set-up, art is an island that is not there, a never-never-land
of frustrated delights and contrasted subjectivity. The jester is the artist,
but he is also the ‘other’, often the one who is either above or below a social
mean, just as the concept of the ‘conferment of the jester’s cap’ aptly
represents the metaphor of the human condition of those who exist beyond the
pale of a regime.
The
relationship between art and power, with its mysteries and its obsessions –
maybe actually brought about by desires that remain unfulfilled or unheard –
certainly constitutes this enigmatic combination that binds body and soul
together, yet at the same time sets them inexorably in opposition, almost as
though we were all condemned to decide for one or for the other, in the hope
and the vain illusion of change towards the ideal and the universal.
Mario Casanova, Tel Aviv, 2017
Translation Pete Kercher
Special thanks are due to Kunstmuseum Bern,
Expressionismus-Stiftung beim Kunstmuseum Bern, Helvetia Kunstsammlung Basel,
Collezione Giuseppe Iannaccone Milano, Collezione d’Arte Matasci, Bibliothèque
Nationale Suisse, Fondazione Ignaz & Micha Epper Ascona, Famiglia
Cavallotti Bergamo, Hauser & Wirth Zürich, Lisa Wenger, Alice Pauli Lausanne,
Katz Contemporary AG Zürich, ACB Gallery Budapest, Várfok Galéria Budapest, to
the artists and anonymous collectors for the loan of their works that made this
exhibition possible.
MACT/CACT Suisse enjoys the financial and cultural support of Republic
and Canton of Ticino/Swisslos, Alfred Richterich Stiftung Kastanienbaum, City
of Bellinzona, Friends of MACT/CACT, the Collectors and the Artists.
Italiano
VERLEIHUNG
DER NARRENKAPPE. ESSERE ED
ESPRESSIONE. RIFLESSIONI SULLA DEGENERAZIONE NELL’ARTE CONTEMPORANEA. LIRICA E BRUTALITÀ PER UN
ANNIVERSARIO NON COMMEMORATO.
Eva
Aeppli, Antonin Artaud, Katia Bassanini, Giona Bernardi, Jérémie Blanes, Louise
Bourgeois, Vannetta Cavallotti, Jean Corty, Carmelo Cutuli, Martin Disler,
Nathalie Djurberg, Piotr Dluzniewski, Friedrich Dürrenmatt, Ignaz Epper, Andrea
Gabutti, László Győrffy,
Lior Herchkovitz, Asger Jorn, Csaba Kis Róka, Mehryl Levisse, Paolo
Mazzuchelli, Hermann Nitsch, Meret Oppenheim, Simone Pellegrini, Valter Luca
Signorile, Nicholas Sinclair, Chaïm Soutine, Louis Soutter, TOMAK, Varlin, Sandra Vásquez de la Horra
Concetto
espositivo di Mario Casanova
A
cura di Mario Casanova, Mattia Desogus, Carole Haensler Huguet
Museo
Civico Villa dei Cedri
Vernissage
venerdì 10 marzo 2017 alle 18:00
MACT/CACT
Arte Contemporanea Ticino
Vernissage
sabato 11 marzo 2017 alle 17:30
11 marzo
– 4 giugno 2017
Si apre nella sedi del Civico Museo Villa dei
Cedri e MACT/CACT Arte Contemporanea Ticino a Bellinzona la mostra tematica
titolata VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE. ESSERE ED ESPRESSIONE. RIFLESSIONI SULLA
DEGENERAZIONE NELL’ARTE CONTEMPORANEA. LIRICA E BRUTALITÀ PER UN ANNIVERSARIO
NON COMMEMORATO. Inizialmente ispiratasi all’opera di un artista svizzero
scomparso nel 1996, il cui lavoro ha suggerito – per contenuti e modalità di
approccio al mezzo – una riflessione attorno al processo creativo in generale e
alla sua rappresentazione, l’esposizione non perde l’occasione per estendere
questo tema, evidenziando approcci analitici, e per considerare il mondo della
cultura nel suo rapporto con la politica e il potere. Tale confronto non è
sempre facile soprattutto all’interno di un dialogo/scontro con la cosiddetta
Istituzione.
Concepito dai curatori come luogo mentale
eterotopico delle libertà e individualità dell’artista, l’approccio alla
tematica prende corpo e si sviluppa come piattaforma di riflessione sul
confronto o sulla equazione arte-follia, intendendo tracciare quella linea di
demarcazione tra il luogo sociale condiviso consensuale e lo spazio delle
espressioni ed espressività interiori soggettive e peculiari dell’autore. La tematica
si concentra sull’essere artista, ma anche sul farlo dal punto di vista
socio-politico ed etico, non già in un periodo storico specifico, quanto
piuttosto genericamente, puntando alla radice del creare, della creazione e dei
meccanismi che trasformano in maniera metamorfica l’universo mentale in bilico
tra realtà e verità, tra denaro e valore. Ed è proprio attorno al concetto di
pensiero, che si coagulano lentamente la genesi e le escrescenze del fare. Il
pensiero è un magma virtuale di creatività, nella misura in cui l’atto del
pensare è off limits, universale, infinito e illimitato, in qualche modo libero
da moralismi; soggettivo e razionalmente irrazionale.
All’interno di un prisma di rimandi e
parallelismi Storici, è interessante ripercorrere figure mitiche e mitologiche
come Dioniso e Bacco, che, nella loro volontà di perdere la ragione liberandosi
attraverso i fumi dell’alcol, bene rappresentano i paradigmi dell’uomo
ontologico all’interno del suo percorso esistenziale/esistenzialistico, dalla
nascita fino alla morte, attraverso la restituzione dell’inconscio e il
processo di degenerazione morale in (dis)equilibrio tra il Sacro e il
Sacrilego. Se per Friedrich Nietzsche (1844-1900) la morale è un importante
aspetto della convenzione sociale borghese come diretta conseguenza dei sani e
onorevoli rapporti di scambio commerciale (cfr. La Genealogia della morale,
1887), ecco che Zarathustra incarna in qualche modo la contravvenzione a questi
precetti storico-culturali, superandoli nel bene e nel male verso la nuova
identità del Superuomo.
Si apre qui un mondo altro, una porta
sconosciuta – quella dell’arte e del libero arbitrio –, che ci distoglie dalla
solita prassi interpretativa dei fenomeni che ci circondano e che chiameremmo
‘borghesi’, ma che in realtà si riferiscono a quella meschina classe sociale,
che di denaro e scambio commerciale ancora tuttora si nutre e si autoalimenta.
Dal piacevole ma perverso rapporto tra potere
e arte scaturisce una figura d’artista sarcastica e folle, satirica e ibridata,
una sorta di giullare di corte, che riesce tuttavia a estraniarsi e prescindere
dal reale. L’artista e i suoi pensieri sono troppo liberi, virtuali – appunto –
e il rapporto tra arte e mercato hanno subìto nel tempo modifiche sostanziali.
Agli albori del 1900, conseguentemente alla
caduta delle aristocrazie assolute, il potere diventa una matrice politica e i
pretesti repubblichini riconfigurano in maniera diversa, e per certi versi
perniciosa, anche il concetto di cultura e di massificazione, che porterà pure
a reazioni pesanti e pericolose per le libertà non solo individuali.
Nel 1937 Adolf Hitler si occupa di questa
tematica in maniera preponderante, inaugurando per mano di Goebbels la mostra
ENTARTETE KUNST (Arte degenerata), riportando alla luce i problemi economici
della Germania di allora e attribuendo a talune categorie sociali e razziali le
responsabilità dei mali del mondo; in particolare ebrei, diversi e persone di
pensiero, colpevoli di avere bastardizzato l’identità ariana. L’epurazione dei
musei e di tutta quell’arte ritenuta contraria alla cultura germanica, aiuta ad
amplificare le teorie dell’ineguaglianza della razza; così come il concetto di
‘degenerazione’ applicato all’arte si modifica nel tempo e dipendentemente
dalle situazioni storiche e geo-politiche, modellandosi e conquistando altre
realtà quali, per esempio, i momenti bui della cultura sovietica sotto la
dittatura stalinista o il maoismo in Cina. Il Nazionalsocialismo hitleriano ha
totalmente messo al bando qualsiasi forma genericamente chiamata
‘espressionismo dell’anima’; accezione tanto odiata, che in quel tempo venne
astutamente usata dal regime politico per determinare o quantomeno stilare il
senso di pretestuosa degenerazione della creazione artistica, del libero pensiero
e del degrado morale della società. Il titolo dell’esposizione VERLEIHUNG DER
NARRENKAPPE racchiude questo postulato, la degenerazione non tanto dell’arte
quanto del rapporto potere-arte-libertà espressiva. L’attuale momento storico
fa riesumare ricordi creduti ormai rimossi e sopiti, confermando quanto la
Storia si ripeta e la coscienza sia inequivocabilmente subordinata
all’esercizio alla cultura.
Ecco, quindi, che l’artista diventa il signor
Josef K. di kafkiana memoria ne IL PROCESSO (1925) o meglio ancora Gregor,
protagonista de LA METAMORFOSI (1915), laddove l’apparente incapacità di
relazionarsi al reale e di esprimere la propria libertà artistico-creativa crea
dei diversi, come la trasformazione di Gregor in insetto.
È proprio nel transito tra Ottocento e
Novecento che si definiscono, anche grazie alla scoperta della psicanalisi e
agli studi di Lombroso, i parametri di frammentazione e paradossalmente
l’enunciazione della marginalizzazione di taluni aspetti sociali. Non siamo mai
– ancora oggi – riusciti a concepire l’individualità come valore aggiunto,
bensì, piuttosto, come una sorta di incarnazione discriminatoria continuata ed
elemento di pericoloso disturbo. VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE (Il conferimento
del berretto del folle) costruisce una piattaforma, su cui muovere delle
plausibili pedine per l’inizio di una discussione sul tema del rapporto
creatività/follia o cultura/potere nella società del consenso.
Viene da pensare che la linea di demarcazione
tra l’al di qua e l’al di là sia molto labile, tenera e sempre troppo fragile
all’interno di una società normocentrica e basata su di modello alfabetico e
ordinato, laddove si definisce in maniera violenta il rapporto tra maggioranza
e minoranza, tra ciò che è considerato giusto e ciò che invece non lo sarebbe.
Qualcosa di nuovo e prorompente si è creato
durante tutto il Novecento: il concetto di massa e un regime di sottomissione
della cultura ai dettami della politica democratica e del cosiddetto ‘bene
comune’, laddove il Panottico non solo resta un modello da seguire, ma diviene
linfa di un sistema di comunicazione sociale, il cui scopo ultimo potrebbe
essere il rafforzamento del consenso e l’annichilimento delle opinioni
individuali.
L’arte è, all’interno di questo nuovo schema
socio-politico, un’isola che non c’è, un luogo delle delizie frustrate e del
soggettivo contrapposto. Il Narr è l’artista, ma anche ‘l’altro’, spesso colui
che sta al di sopra o al di sotto di una media sociale, così come il concetto
di ‘conferimento del berretto del folle’ ben rappresenta la metafora della
condizione umana di chi sta fuori da uno schema di regime.
Il rapporto tra arte e potere, con i suoi
misteri, le sue ossessioni – forse proprio perché desideri inappagati o
inascoltati – rappresenta sicuramente questa enigmatica combinazione, che lega
ma mette contemporaneamente e inesorabilmente in contrapposizione corpo e
spirito, quasi fossimo condannati tutti a decidere per l’uno o per l’altro
nella speranza e nella vana illusione del cambiamento verso l’ideale e l’universale.
Mario Casanova, Tel Aviv, 2017
Un particolare ringraziamento va al Kunstmuseum Bern,
Expressionismus-Stiftung beim Kunstmuseum Bern, Helvetia Kunstsammlung Basel,
Collezione Giuseppe Iannaccone Milano, Collezione d’Arte Matasci, Bibliothèque
Nationale Suisse, Fondazione Ignaz & Micha Epper Ascona, Famiglia
Cavallotti Bergamo, Hauser & Wirth Zürich, Lisa Wenger, Alice Pauli
Lausanne, Katz Contemporary AG Zürich, ACB Gallery Budapest, Várfok Galéria
Budapest, agli artisti e
collezionisti anonimi per aver reso possibile la realizzazione di questa mostra
con il prestito delle loro opere.
MACT/CACT Arte Contemporanea Ticino è sostenuto
finanziariamente e culturalmente da Repubblica e Cantone del Ticino/Swisslos,
Alfred Richterich Stiftung Kastanienbaum, Città di Bellinzona, Amici del
MACT/CACT, i Collezionisti e gli Artisti.
Hebrew (translation by Gabriela Padovano)
VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE. ESSERE ED ESPRESSIONE. RIFLESSIONI SULLA DEGENERAZIONE NELL’ARTE CONTEMPORANEA. LIRICA E BRUTALITÀ PER UN ANNIVERSARIO NON COMMEMORATO
הווייה והבעה,
הרהורים על ההתנוונות באמנות בת זמננו. ליריקה וברוטליות ליום השנה שלא הונצח.
אווה אפלי,
אנטונין ארט, קטיה באסאניני, ג'ונה ברנרדי, ג'רמי בלאנס,לואיז בורג'ואה, ואנטה
קאבלוטי, ג'אן קורטי, כרמלו קוטולי, מרטין דיסלר, נטלי דג'ורברג, פיוטר
דלוזנייבסקי, פרידריך דירנמאט, איגנאץ אפר, אנדראה גאבוטי, לאסלו גיורפי, ליאור
הרשקוביץ, אסגר יורן, קסאבה קיס רוקה, מריל לויס, פאולו מאצוקלי, הרמן ניטש, מרט
אופנהיים, סימון פלגריני, ולטר לוקה סיניורילה, ניקולס סינקלייר, חיים סוטין,
לואיס סאוטר, וולגאנג סטילר, טומאק, וארלין, סנדרה ואזקז דלה הורה.
קונספט התערוכה של מריו קזנובה
אוצרים: מריו קזנובה, מתיה דסוגוס, ההנסלר הוגט
המוזיאון העירוני VILLA DEI CEDRI
פתיחה: יום שישי 10 במרץ 2017 בשעה
18:00
MACT/CACT אמנות בת זמננו, טיצ'ינו
פתיחה: יום שבת 11 במרץ 2017 בשעה 17:30
11 במרץ – 4 ביוני 2017
נפתחת במשכן המוזיאון
העירוני של VILLA DEI CEDRI ו - TMAC/CACT אמנות
בת זמננו טיצ'ינו בבלינצונה, תערוכה בנושא
הווייה והבעה הרהורים על ההתנוונות באמנות
בת זמננו.ליריקה וברוטליות ליום השנה שלא הונצח. מראשיתה התערוכה
שואבת את השראתה מאמן שויצרי שנפטר ב-1996, שעבודתו מציעה – מבחינת התכנים ואמצעי
הגישה- מחשבה סביב תהליך היצירה בכללותו וייצוגו, התערוכה אינה פוסחת על הרחבת הנושא,
מדגישה גישות אנאליטיות ובוחנת את עולם התרבות ביחסו אל הפוליטיקה והשלטון. השוואה
כזו לא תמיד קלה בעיקר במסגרת דיאלוג / עימות עם הממסד.
הנושא נהגה
ע"י האוצרים כאתר רוחני הטרוטופי של חופש ואינדיבידואליות של האמן, הגישה אל
התמטיקה מתממשת ומתפתחת כפלטפורמה להרהורים על העימות או על המשוואה אמנות - שיגעון,
בכוונה לעקוב אחר קו ההבחנה בין המקום החברתי הנחלק בהתאמה ומרחב הביטוי וההבעה
הפנימיים, האישיים והייחודיים של המחבר. התמטיקה מתמקדת בהוויית האמן, אולם גם על
מימוש מאותה נקודת מבט סוציו-פוליטית ואתית, לא רק בתקופה היסטורית מסוימת, אלא
באופן כללי, בהדגשת מקור ההיווצרות, היצירה והמכאניזמים המשנים מטאפורית את היקום
הרוחני ואת האיזון הבלתי יציב בין מציאות ואמת, בין כסף וערך. ואכן סביב תפיסה זו,
מתגבשת באיטיות ראשית הבלטת העשייה. המחשבה הינה מָגְמָה וירטואלית של יצירתיות,
במידה שפעולת המחשבה היא מחוץ לתחום, אוניברסלית, אינסופית ובלתי מוגבלת, ובמידה
מסוימת משוחררת מנוקשות מוסרית; רומזת רציונלית, לא רציונלית.
בתוככי פריזמת
הדחיות ומקבילות היסטוריות, מעניין להעיר מחדש דמויות מיתיות ומיתולוגיות כגון
דיוניסוס ובכחוס, שבכוח רצונם לאבד את התבונה ולהשתחרר באמצעות אדי האלכוהול,
מיצגים היטב את הפאראדיגמה של האדם האונטולוגי בתוך התהליך האקסיסטנציאלי / אקסיסטנציאליזם מהלידה ועד המוות, באמצעות
החזרת הבלתי מודע ותהליך הניוון המוסרי בחוסר האיזון בין הקדוש לחילול הקודש. אם
עבור פרידריך ניטשה (1844 – 1900) המוסר הינו הבט חשוב של המוסכמה החברתית בורגנית
כתוצאה ישירה מחילופי יחסים מסחריים בריאים ומכובדים (הגנאולוגיה של המוסר, 1887),
הנה כי כן זרטוסטרה מגלם בדמותו במידה מסוימת
את אי הציות להנחיות היסטוריות-תרבותיות אלו, מתגבר עליהן לטוב ולרע לעבר זהות
חדשה של האדם העליון.
כאן נפתח עולם
אחר, נפתח שער בלתי מוכר – זה של האמנות ושל ה"בחירה החופשית" – המרחיקה
אותנו מהקו המנחה הרגיל המפרש את התופעות המקיפות אותנו, להן נקרא 'בורגניות', אלא
שאינן מתיחסות למעשה למעמד החברתי העלוב, הנזקק עד היום לממון וחילופים מסחריים ומהם
הוא ניזון.
מהקשר הנעים
והמופרע בין השלטון לאמנות נובעת דמות
האמן סרקאסטית ומשוגעת, סאטירית ובת כלאיים, סוג של ליצן חצר, המצליח בכל זאת לגרום
לניכור ולהזנחת המציאותי. האמן ומחשבותיו הם חפשיים מדי, וירטואליים- כמו שצריך-
ועל היחס בין אמנות לשוק נכפו עם הזמן שינויים משמעותיים.
משחר המאה
ה-20, בהמשך לנפילתן של האריסטוקרטיות המוחלטות, העצמה הופכת להיות המקור הפוליטי והתואנות
הרפובליקניות מופיעות מחדש בצורה שונה ובמובן מסוים ממאירה וגם תפיסת התרבות של ההמונים,
תוביל לתגובות קשות ומסוכנות לחופש ולא רק האינדיבידואלי.
ב-1937 אדולף
היטלר עוסק בתמטיקה זו בצורה מודגשת יותר מכל דבר אחר, וחנך באמצעות גבלס את
התערוכהENTARTETE KUNST (אמנות מנוונת) חשף את הבעיות הכלכליות של
גרמניה של אז וביחסו לאותן קטגוריות חברתיות וגזעיות, את האחריות לכל הרעות החולות
שבעולם; ובמיוחד ליהודים, לשונים ולאנשי רוח, כולם אשמים בכך שגרמו לממזור הזהות
הארית. טיהור המוזיאונים וכל אותה אמנות שנחשבה כמתנגדת לתרבות הגרמנית, העוזרת
להגביר את תאוריות חוסר השיוויון שבין הגזעים; כמו גם תפיסת 'ההתנוונות' המיושמת
לתחום האמנות, כל אלו מתמתנים עם הזמן, ובתלות במצבים ההיסטוריים והגאופוליטיים
מתעצבים וכובשים מציאויות אחרות, לדוגמא, הרגעים החשוכים של התרבות הסובייטית תחת
שלטון העריצות של סטלין או המאואיזם בסין. הנאציונליזם ההיטלריאני דחה כל צורה הנקראת
'ביטוי של הנשמה'; יוצא מן הכלל שנוא כל כך, מונח שבאותם ימים היה בשימוש על ידי המשטר
הפוליטי כדי להגדיר ולערוך את המובן הרברבני של התנוונות היצירה האמנותית, של
המחשבה החופשית ושל ההתפרקות המוסרית של החברה. כותרת התערוכהVERLEIHUNG DER NARRENKAPPE. - הענקת כובע המשוגע, מכילה הנחה קבועה מראש זו, התנוונות לא רק של האמנות
כמו גם היחס בין הכוח- אמנות – חופש הביטוי. הרגע ההיסטורי העכשווי מעורר מחדש
זכרונות אותם חשבנו לרדומים, ובכך מאשרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה והמצפון שאין
לטעות בו כפוף לתרגול התרבות.
הנה לפיכך
האמן הופך להיות מר יוזף ק. בעל זיכרון קפקאי ב "המשפט" (1925) או טוב יותר גרגור, גיבור מטמורפוזה (1915), שם, למראית עין,
חוסר היכולת להתיחס למציאותי ולהביע את החופש האמנותי – יצירתי, יוצר את השונים,
כמו הפיכתו של גרגור לחרק.
ובדיוק במעבר
בין המאה ה-19 למאה ה-20, מגדירים את עצמם הפרמטרים להפרדה לחלקים ולפרדוקסליות של
הביטוי השולי של אספקטים חברתיים אלו הודות לגילוי הפסיכואנליזה ומחקריו של
לומברוזו -עד היום- לא הצלחנו אף פעם לתפוס את האינדיבידואליות כערך מוסף, אלא כסוג של התגלמות מָפְלַה ונמשכת וכיסוד של
הפרעה מסוכנת.
VERLEIHUNG
DER NARRENKAPPE – הענקת
כובע המשוגע בונה מסד, שעליה תשנע פיונים סבירים כדי להתחיל דיון על נושא היחס בין
יצירתיות / שיגעון או תרבות/ עצמה בחברת אחדות הדעות.
ניתן לחשוב שיצירת
הגבולות בין הכאן לשם הינה ברת חלוף, רכה
ותמיד שבירה מדי בתוככי חברה נורמטיבית המבוססת על מודל אלפאבתי ומסודר, היכן שהיחס בין הרוב למיעוט
בין מה שנחשב לצודק ובין מה שאינו נחשב לכזה - מגדיר את עצמו בצורה אלימה.
משהו חדש
ומתפרץ נוצר במהלך כל המאה ה-20: תפיסת ההמונים ושלטון של כניעת התרבות להכתבה של
הפוליטיקה הדמוקרטית ושל 'טובת הכלל' לכאורה, היכן שהפנופטיקוני נותר לא רק מודל שניתן
ללכת בדרכו אלא הופך להיות גם לימפה של תקשורת חברתית, שמטרתה הבלעדית יכולה להיות
חיזוק הקונצנזוס שמטרתו להכות בתדהמה את
הדעות האישיות.
האמנות הינה
בתוך סכמה סוציו-פוליטית זו, אי שאינו קיים, אתר של תענוגות מתוסכלים ומשקל נגד
סובייקטיבי. הטיפש - הנָאר Narr הוא האמן, אך גם ה'אחר' ,לעיתים
קרובות מעל או מתחת לממוצע החברתי, כפי שתפיסת הענקת כובע המשוגע מייצגת היטב את
המטאפורה של המצב האנושי של מי שנמצא מחוץ למסגרת השלטון.
היחס בין
אמנות ועצמה, על כל תעלומותיו, על כל האובססיות שלו, - אולי דווקא בגלל רצונות שלא
באו על סיפוקם ולהם לא הקשבנו– מיוצג בביטחון על ידי תערובת אניגמטית זו, הקושרת
ובו זמנית יוצרת ניגוד ענינים בין גוף ונפש, כמעט כאילו כולנו נדונים להחליט על האחד
או על השני בתקווה ובאשליית שווא לשינוי לעבר האידאלי והאוניברסלי.
מריו קזנובה, תל אביב 2017
תודה מיוחדת
ל-KUNSTMUSEUM ברן,
ברןEXPRESSIONISMU-STIFTUNGBEIM
KUNSTMUSEUM
ELVETIA
KUNSTAMMLUNG באזל
אוסף ג'וספה
יאנאקונה מילאנו, אוסף האמנות מאטאשי, הספריה הלאומית של שוייץ,
קרן איגנץ
ומיכה אפר אסקונה, משפחת קאבלוטי ברגאמו, האוזר ווירט ציריך, ליזה ונגר,
אליס פאולי
לוזאן, כץCONTEMPORAY AG ציריך, גלריית ACB בודפשט,
גלריית וארפוק
בודפשט, לאמנים ולאספנים האנונימיים שאפשרו את מימושה של תערוכה זו
בהשאלת
יצירותיהם.
Ph Carmelo Cutuli
Ph. Pier Giorgio De Pinto © PRO LITTERIS Zürich
Ph TOMAK
